“לאהבה הרבה צורות…החופה הייתה תחנה בדרך, בלי הרבה יומרות או ציפיות. כי מה שחשוב באמת – סמוי מן העין.”

נתנאל (27) כתב במאקו, איש קריאייטיב, פעיל חברתי הכיר את דני (27) מפיק מוסיקאלי דרך חברים משותפים, והם ביחד שנתיים. “גלשנו זה אל ליבו של זה.” אמר נתנאל.

דני הוא זה שהציע נישואין, “זו הייתה הפקה מתוחכמת ומרושעת של ממש”. הם הזמינו כרטיסי טיסה לאמסטרדם לביקור אצל דודים של נתנאל, חודשיים לפני מועד הטיסה. דני תכנן וזמם את ההצעה, לרגע ויום הטיסה. הוא תכנן יחד עם החברים בקפידה את הרגע שבו יציע נישואין בשדה; לדני יש חבר שעובד כאיש ביטחון בשדה התעופה. כשהגענו לשדה התעופה, אותו קצין  שנתנאל, לא הכיר או ראה מימיו, ביקש משניהם לבוא איתו הצידה ובדק דרכונים. אחר כך החל בסדרת שאלות מחשידה, ופירק את כל המזוודות שלנו. כמובן שכל זה היה מתוכנן ודני ידע את זה מראש, נתנאל לא ידע דבר. “הייתי בהיסטריה וקצת בכיתי” , הקצין הוציא מהמזוודה קופסא חשודה ושאל של מי זה. לא ידעתי מה זו הקופסא הזו, דני היה נבוך. הקצין פתח את הקופסא (שהייתה בה טבעת) ודני כרע בך.” סיפר לנו נתנאל.

“רוב החברים שלנו הסתתרו באותו יום שבו דני הציע לי נישואין ובאותו רגע שכרע ברך הם הופיעו פתאום. זה היה מרגש ומפתיע. המשפחה פרגנה ונתנה את ברכתה – כולם, בלי יוצאים מן הכלל, נכחו בחופה – מדתיים ועד חילונים.”

“בתכנון האירוע עצמו, קודם כל, היה חשוב לשנינו להדגיש שהצורה לא משנה בכלל. כלומר, היא כן משנה, אבל בסופו של דבר הדרך חשובה יותר מהתוצאה. רצינו שנשים לב אחד לשני בדרך, שלא ניבלע לכל מיני תבניות ודברים מוכרים וכפויים.”

בחירת המקום הייתה השלב הראשון בתהליך; התחתנו בפיאף, וזה למעשה היה המקום האחרון שראינו מבין 21 מקומות בתל אביב. אחרי 21 מקומות, פגשנו באנשי פיאף והם הקסימו אותנו בגלל הגישה והפאשן לעשייה. או במילים אחרות, בעיקר בגלל שהם קודם כל אנשים. סגרנו איתם תוך יומיים.

אחרי בחירת המקום לקחנו קצת הפסקה כדי לחשוב על תוכן האירוע, על הטקס עצמו ועל האופי שלו. החלטנו שאנחנו רוצים ללכת על משהו ברוח צעירה. למעשה, הצלמת הייתה השלב הבא בתהליך – הלכנו על גלית סבג, ואחרי פגישה אחת היה לנו ברור שלא רק מדובר בצלמת מכוננת, אלא במישהי שרואה הרבה יותר מבעד לעדשת המצלמה. גם איתה סגרנו בלי מחשבה, והתוצאות בהתאם. הקפנו את עצמנו באנשי מקצוע שאנחנו מכירים, שראינו בהם ככאלה שעשויים להפוך את החגיגה הזו למשהו גדול אך צנוע, משמח וצעיר ועם זאת מתאים לכולם.

את הטקס הנחתה דפני ליף. “קודם כל, בגלל היותה מי שהיא, וגם בגלל היותה קרובה אלינו. לא רצינו פוליטיקאים או אנשים שבאים לקדם את עצמם, אלא מישהו שמכיר אותנו, שהיה שם ושיבטיח שיהיה שם בכל מהווייו. דפני הייתה לא רק מתחנת, אלא סוג של מלווה רוחנית, מלאה באנושיות וחדווה. בנינו יחד את הטקס ובחרנו מילים בקפידה, השתדלנו לברוח מהמוכר ומהכפוי.

בטקס עצמו הם החליטו לשלב אלמטים מסורתיים, הם ענדו אחד לשני טבעות ושברו כוס (בעצם שתיים). “שינינו את כל השטאנץ המוכר והתאמנו את המילים לפיות וללבבות של שנינו.”

איך היה לכם הלילה שלפני?

“ובכן, אותו לילה כשאר הלילות. קריצה. סמיילי.”

איך היה יום האירוע?

“לוונו בהרבה אהבה מצד כל מי שהקיף אותנו, והיה לזה חלק גדול ומשמעותי ביום המכונן הזה.בסוף האירוע היה האנגאובר רציני, ותחושת אופוריה.”

אילו טיפים הייתם נותנים לזוג שעתיד להתחתן?

“לבחור אנשי מקצוע שהם לא רק מומחיים בתחומם, אלא גם אנשים שהלב שלהם פתוח. אותו הדבר גם לגבי המקום שמארח אתכם, כמו גם מי שעושה את המוסיקה. זה לא משנה מה יגישו על השולחנות ואיזו מוזיקה תישמע – זה משנה כמה מי שלידכם ולצידכם שם כי הוא חלק מהאירוע בליבו ובנשמתו.”

מה צופן העתיד?

“כרגע עובדים על מעבר לברלין, ומשם השמיים הם הגבול.”

משפט לסיום:

“לאהבה הרבה צורות, והיא לא התחילה במעמד החופה, אלא הרבה לפני. החופה הייתה תחנה בדרך, בלי הרבה יומרות או ציפיות. כי מה שחשוב באמת – סמוי מן העין.”

נותני השרות:

מקום האירוע: פיאף, תל אביב

צילום סטילס:  גלית סבג
צילום וידאו:  קובי פלשמן
מוסיקה:  דניאל מריומה